כמויות המלל השלילי שנכתבו על הכדורגל הישראלי בעונה האחרונה, היו ממלאות את אצטדיון ר"ג ללא שום קושי. כמה קל לחבוט בו, בכדורגל הישראלי. מכל כיוון שרק רוצים - יו"ר ההתאחדות אבי לוזון, האלימות ביציעים ובתוך המגרשים, הרמה הנמוכה לעומת הליגות באירופה ולעומת הכדורגל אליו היינו רגילים בעבר. אי ההצלחה של הנבחרת, היציעים הריקים. לא חסרות דוגמאות.
אבל, כי אי אפשר בלי אבל, הגיע הזמן לשים הכל בצד. בין מחאה מוצדקת כזו או אחרת, בין הקמת מנהלת ליגה או כל גוף מבורך שיתרום לשינוי, צריך לנסות להסתכל על חצי הכוס המלאה, להבין שעוד אפשר להציל את המעט שנשאר.
מדי שנה, כמעט מאז שאני זוכר את עצמי, מעמד חצי גמר גביע המדינה הוא מרגש ומיוחד. כ-35 אלף צופים לפחות, בין אם מדובר באוהדי הקבוצות הגדולות ובין אם מדובר באוהדי קבוצה קטנה שיודעים שזו הזדמנות היסטורית, גודשים את האצטדיון הלאומי, תופסים מקומם ביציעים המרוחקים וצובעים את ר"ג ב-4 צבעי חג.
 |
| אוהדי הפועל אשקלון באצטדיון ר"ג. ככה זה צריך להיראות (שי לוי) |
|
| |
השנה, יותר מתמיד, להפועל ת"א, הפועל ניר רמה"ש, מכבי חיפה ומ.ס. אשדוד יש משימה חשובה - לספק לנו הנאה, כזאת שתשכיח את המשבר העמוק שהענף חווה ולו למספר רגעים.
ערב של דרמות, אצטדיון מלא, עידוד בלתי פוסק ובעיקר - ערב נטול אלימות, יהווה אולי, רק אולי, נקודת פתיחה לעונה הבאה. הבנה שאפשר גם אחרת. אירועי המושבה ו-ווינטר ישארו חקוקים בזכרון אוהדי הכדורגל כנראה לעד, אבל שער מרהיב, או איזה 2:3 דרמטי, עשויים להשכיח זאת לרגע. והשנה, גם רגע אחד של נחת ושפיות, יספקו כל אחד מאיתנו.
הכתוב הינו טור דעה