סיפור על טיפשות והתלהמות

בסופו של דבר הכי טיפשים יוצאים כאן האוהדים. אלה המכונים האולטראס של הפועל תל אביב, שבמקום לתעל את היצירתיות והצבעוניות שלהם ולהמשיך להתבלט כקהל הטוב בארץ, התאהבו בעצמם, במחאות שלהם ובפרנציפים הילדותיים שלהם והמיטו אסון על הקבוצה שאותם הם אוהדים.

מה שמתחיל בהתעקשות האינפנטילית לשיר שירי שואה, ממשיך ביציאה מפרופורציה של המאבק הצודק נגד אלי טביב, נגמר במה שנגמר. כדאי שילמדו שם, הילדים המגודלים בשער חמש, שהחוכמה במחאה היא לא רק בהלם שהיא יוצרת אלא גם בתוצאות שהיא מבאה.

ומה הן התוצאות שהביאה המחאה הזו וההתלהמות הזאת בדרבי? נזק בלתי הפיך לקבוצה שכולנו אוהדים, שמחה לאיד אצל הגרועים שבאויבינו, חיזוק מעמדו של אלי טביב בקבוצה ומן הסתם גם פתח מילוט לשופט הגרוע מנשה משיח, שמי יזכור עכשיו את חלקו בכל מה שקרה שם.

עשר שנים אחרי שהכניסו לכדורגל הישראלי צבע וטעם שלא היו בו, התגבר הגולם על יוצרו ואוהדי הפועל הם כבר לא "מסכנים", הם סתם חוליגנים חסרי אחריות שמוחקים את ההבדל בינם לבין מי שהחזיקו עד היום בתואר - אוהדי בית"ר ירושלים.

אוהדי הפועל ת"א בדרבי. חוליגנים (יניב גונן)

אז לידיעת כל הבורים ועמי ארצות שקוראים ככה להשלכת מוטות של דגלים בבלומפילד, כדאי שתדעו שהפוגרום התרחש בקישינב בשנת 1903. נרצחו בו 49 יהודים, מאות נפצעו ואלפי בתים וחנויות נשדדו. מכאן נולד המונח פוגרום. כל מי שמשתמש בו בהקשר למה שהיה בדרבי הוא טיפש ומתלהם לא פחות מאלו שחוללו את המהומה עצמה.

ואחרונים לא חביבים הם כמובן דייני בית הדין. הפועל תל אביב הייתה ראויה לעונש קשה, אפילו קשה מאוד. אבל העונש שגזרו הדיינים המגוחכים האלה הוא כמובן חסר פרופורציה ומופרך כמו רבות מההחלטות שהתקבלו במוסד הזה. בשעות שקדמו לקבלת פסק הדין הייתה תחושה שמישהו צריך לעצור את הדיינים לפני שיחליטו על סגירת הקבוצה לאלתר ואולי על מאסר עולם לאביחי ידין וסלים טועמה.

הדיינים. עונש מגוחך ומופרך (יוסי ציפקיס)

מה שנותר להפועל השנה, לשחקנים ולשפויים שבאוהדים, הוא להילחם על מעט הכבוד שעוד נותר. על אפם וחמתם של המתפרעים, של הדיינים ושל השמחים לאיד נסיים את העונה הזו במקום גבוה ככל האפשר ואולי נחולל נפלאות גם בגביע. יש לקוות שדייני בית הדין יאפשרו לקהל של הפועל תל אביב להגיע למשחק הגמר, אם היא תשכיל במקרה להעפיל אליו.