מכבי נתקלה בפחד גבוהים

כשמכבי ת"א פתחה פער בן שבע נקודות ברבע הראשון, והוא נעלם בבת אחת לאחר פסק זמן ספרדי, היה ברור שאת המשחק הזה אפשר יהיה לנצח רק על ידי משחק מושלם. אלא שעל אף מאמץ הגנתי עילאי שנמשך שלושה רבעים, החלק ההתקפי נפגע כמעט בכל מישור מול קבוצה הגנתית אדירה, החל מאחוזי הקליעה האפסיים של דייויד בלו, ועד לתרומה הזניחה של דווין סמית' (שתי נקודות), ליאור אליהו (אפס) וסופוקליס שחורציאניטיס (ארבע).

בסופו של דבר, אי אפשר לחיות כמעט אך ורק על החדירות האמיצות של קית' לנגפורד מול קבוצה הגנתית כזו. מכבי ת"א, האוהדים והאמת היא שגם אני – כולם העריכו שאפשר לנצח הפעם את הספרדים בעקבות היכולת הלא מרשימה שלהם לאחרונה ועל סמך האופי שמכבי גילתה במשחקים צמודים אותם ידעה לנצח. בפועל, זה היה לא יותר מ-wishful thinking.

כי אופי במשחקים צמודים במשחקים מסוימים לא ניתן להקבלה למשחק מול ברצלונה. ומנגד, ה-60:65 של הספרדים על קאנטו לפני שבוע ו-68:71 על סראגוסה בליגה הספרדית היו תוצאות שפשוט שיקרו. קבוצה גדולה יודעת לחלץ מעצמה את האקסטרה שהיא צריכה כשהיא פוגשת יריבה מסדר גודל אירופי בכיר, שמנסה לשלוף מולה ציפורניים. ולא רק שברצלונה השיגה את האקסטרה הדרושה, היא גם הכריעה את המאבק על ראשות הבית הרבה לפני סיום המשחקים. אלא אם יקרה נס, מכבי לא תנצח ב-15 נקודות הפרש בגומלין בספרד.

שחקני ברצלונה חוגגים. היו גדולים על מכבי (יוסי ציפקיס)

הקו הקדמי של מכבי ת"א טוב עד לנקודה מסוימת. ראינו את זה בעבר, אנחנו רואים את זה עכשיו. שחורציאנטיס מתקשה ולא בפעם הראשונה, אליהו הוא מקוצץ דקות סדרתי על ידי המאמנים שלו כשמגיעים למשחקים מול קו קדמי עבה, גבוה, מגוון ופיזי, הנדריקס נפלא אבל קצר מדי ושון ג'יימס חלש פיזית והוא כנראה לא ברמה הזו.

מה שג'יימס והנדריקס עושים בליגה שלנו, או מול קבוצות באדריאטית ועד רמה מסוימת ביורוליג, לא יכול לצאת לפועל מול ברצלונה. לאליהו ושחורציאניטיס יכול להתפלק משחק גם ברמה הזו, אבל שניהם בעייתיים מבחינה הגנתית ואפילו התקפית. שניהם לומדים לדעת שהסגנון שלהם מתקשה לבוא לביטוי בגלל הגובה והאתלטיות של שחקני הקו הקדמי והתוצאות בהתאם.

התרשמתי בעיקר מהדרך שבה ברצלונה מפעילה את הגבוהים שלה, שחותכים לכיוון הסל בזמן שמכבי מבצעת חילופים בהגנה. פעם אחר פעם הגיעו הגבוהים של בארסה לדאנק קל של אחד על אפס, כשהאסיסטים מגיעים במסירות עומק חדות או קשתיות בעיקר מהוארטס ואידסון. ואם זה לא עבד, בא לורבק עם האחד על אחד שלו עם הגב לסל וההוק-שוט שקשה מאוד לעצור, תוך שברצלונה משחקת עליו בשיטתיות מול שומר נמוך ממנו. לכישרון שלו אין הרבה מתחרים ביבשת. לורבק, ואסקס ופרוביץ' סיימו עם 13 מ-16 מהשדה (81%) והסבירו לשחקני מכבי שהשמיים הם באמת הגבול, אבל לא עבורם.

אוחיון דוהר קדימה. מאלט היה צריך לשחק ברבע הרביעי (יוסי ציפקיס)

אישית, על אף שיוגב אוחיון סיפק כמה מהלכים מצוינים בחלק המאוחר של המשחק, הרגשתי שעדיף להרכיב בדקות האלו את דמונד מאלט. הגארד החדש של מכבי היה חסר בדקות שבהן מכבי היתה צריכה להפיק עוד ניצוץ התקפי לצד לנגפורד כדי להישאר במשחק, ולא לבנות על חלוקת המסירות בין כולם שמאפיין את הסגנון של אוחיון. בפועל, ספק אם גם זה היה פותר משהו, אם כי ייתכן שהיה מסייע לסיים את המשחק הזה בדרך אחרת ולא בהתפרקות ברבע האחרון והפסד ב-14 הפרש.