ממש לא מעניין אותי מה הקפיץ הפעם את הפיוז למאמן הנבחרת, לואיס פרננדז. אני גם לא יודע מי מתרגם לו את העיתונים בעברית (ככל הידוע לי, הוא אינו דובר עברית, אלא אם הוא הצליח לתפוס את השפה לאחרונה), ולמען האמת ולצורך הדיון - אין משמעות לזה.
מאמן לאומי, כשמו כן הוא, צריך להיות דמות לאומית, עם נטיה לממלכתיות אפילו (סליחה על הגישה הפומפוזית).
מאמן נבחרת, בטח כאשר הוא במשימה לאומית של משחק ידידות נגד נבחרת כמו חוף השנהב, אינו יכול לנהוג כמו אחרון השחקנים או האפסנאים. הוא אינו יכול לבחור את מי להחרים, ובטח שהוא אינו יכול להטיל וטו על מסיבת עיתונאים בה אמורים היו ליטול חלק אפילו עיתונאים שלא "מלכלכים עליו" לטענתו או אפילו כתבים זרים.
ככל הידוע לי, המילה חרם הולכת ומאבדת את הלגיטימיות שלה במדינת ישראל. לאחרונה אפילו בא לעולם "חוק החרם", על פי "חוק החרם", יוזמה לחרם כלכלי, אקדמי או תרבותי על מדינת ישראל או גופים המצויים בשטחה ובשטחי יהודה ושומרון תוגדר כעוולה אזרחית.
 |
| לואיס פרננדז. די לתחושת הרדיפה (משה חרמון) |
|
| |
אז מדוע מאמן הנבחרת יכול להחרים אירועים, להחרים עיתונאים שאינם כותבים לרוחו? מה קרה לזכות הביטוי? לאן הלך לאיבוד חופש העיתונות?
לנבחרת ישראל יש כ"כ מעטים משחקים - ידידות או רשמיים, מדוע לבוא חשבון עם עיתונאים, לחמוק ממסיבות עיתונאים, דווקא בהזדמנויות מועטות אלו?
חרם זו מילה או התנהגות שיכולה לבוא לידי ביטוי בכיתות א' עד ג' וגם אז המורה אמורה להעניש את יוזמי החרם.
אני בטוח שיו"ר חזק ודומיננטי כמו אבי לוזון יכול להעמיד במקום את המאמן שהוא עצמו הביא.
הגיע הזמן שהמאמן יתנער מתחושת הרדיפה ויבין שאף אחד לא רוצה לחסלו מקצועית, אבל ביקורת, צריכה להיאמר.
אז איפה זה מעמיד אותנו? לא ברור. אני אישית מקווה שמישהו יגיד ללואיס פרננדז שחרמות מסוגים שונים לא מקדמים את אהדת העם כלפיו, אלא יוצרת אנטגוניזם, שמביא לעוד מרירות, שתביא עוד חרם.