המחלה של מלחה: ירושלים משחקת בהילוך ראשון

"אנחנו מתחילים לשחק רק כשהחבל על הצוואר ולפעמים זה לא מספיק", אמר עודד קטש אחרי ההפסד הביתי לחולון וסיכם, פחות או יותר, את הבעיה שעומדת בפני הפועל ירושלים תקופה ארוכה. ירושלים לא ממש חיה את העונה הזו מאז הודחה מאירופה, הפסידה בגביע וכל מאמציה לעמוד יפה מול מכבי ת"א במשחק במלחה אי-שם בתחילת ינואר, הסתכמו בהפסד בפער דו-ספרתי. כרגע היא נוכחת-נפקדת.

בשלב מוקדם מדי החלו לספור בירושלים את החודשים, השבועות והימים עד לסיום העונה. אחרי הפציעות המשמעותיות של בראיין רנדל ואורי קוקיה וההדחה משני מפעלים, נוצרה תחושה שאין על מה לשחק. על פי אותה הנחה אפשר היה למרוח את הזמן כי ירושלים היא קבוצה גדולה, יש לה מאמן שהוא אלוף מכהן ואת וויל סולומון שהביא לה פעם את גביע יול"ב, ובסופו של דבר תגיע לפיינל פור.

זו תחושה שקשה מאוד לחיות איתה בשלום, ועוד יותר קשה להתקדם איתה ולהעביר את הזמן. בפועל, הקבוצה הזו היתה צריכה לקבל חיזוק של שחקן ואפילו שניים, כדי להזרים את מחזור הדם ולא לאפשר לה לשקוע בקצב של משחק בשבוע שמתאים אולי למקומות כמו אשקלון או ראשון לציון, אבל לא למלחה ולהפועל ירושלים. גם לא לוויל סולומון, שחקן שחי במשך שנים על מעמדים גדולים בקבוצות מובילות, ונדרש לשחק כעת משחקים משעממים בהגדרה.

מבחינת החיזוק, אף אחד לא בא, נכון לעכשיו, ומדובר בשבועות רבים מאוד מאז הפציעות של שחקני הפנים. שמות עלו וצצו, חלקם שחקנים תחת חוזה, אם זה רוברט דוז'ר בפאוק סלוניקי או רוב קורץ מגרנאדה, שגם כאשר שוחרר בסופו של דבר חתם בליגה הגרמנית. איכשהו נראה, שמה שקל יחסית לקבוצות אחרות קשה ומסובך יחסית בירושלים. בעוד בני השרון לא התייאשה גם אחרי שנכשלה עם סם הוסקין ומייסיאו באסטון והביאה את בראיינט דאנסטון, ירושלים לא זזה.

בפועל על המגרש, ישנה הסתמכות קיצונית על זריקות לשלוש ומהלכי פיק אנד רול. ירושלים מפגיזה לשלוש ומרווחת את המשחק, אבל ממעטת לבחור באופציה של הכנסת כדור פנימה לסם קלנסי, שהוא פחות או יותר שחקן הפנים המיומן והמנוסה היחיד שיש לקבוצה הזו כיום. אם במשחקי בית קודמים נגד אשקלון וחיפה ירושלים זרקה 28 פעמים לשלוש בממוצע וקלעה 17 שלשות, הרי שנגד חולון היא שוב עמדה במכסת הזריקות שפיתחה לה תוך כדי עונה, אבל דייקה רק בשמונה מהן.

עודד קטש. "משחקים רק כשהחבל על הצוואר" (גיא בן זיו)

בסופו של דבר, השלשות החסרות ביחס למה שהתרגלה במשחקי הבית האחרונים הן חלק גדול מהסיבה להפסד נגד חולון, במיוחד כאשר החלופות האחרות לא מנוצלות או סתם לא יעילות מספיק. מי שחי על שלשות, יכול גם למות בגללן.

גם נגד חולון, שהציגה קו פנים דליל יחסית (בלי ארנולד ואריק קמבל), סם קלנסי שיחק 21 דקות וזרק שלוש פעמים בלבד. אני לא יודע מתי הוא ישחק 32 דקות ויזרוק 12 פעמים, כמו שהוא ראוי וצריך במשחק כזה בו היריבה מגיעה בסגל קצר וכל עבירה של שחקניה מקרב אותה לקצה גבול היכולת.

סם קלנסי. לא השתמשו בו מספיק (גיא בן זיו)

בנוסף, ישנו כמובן עניין הגישה. חולון ניצחה 11:26 ברבע הראשון, הרבה בזכות מורן רוט שלא נח ודחף קדימה. אין סיבה לנוח ברבע ראשון, ואין סיבה לעלות בעצלות ובחוסר ריכוז. הפגרה היא לא תירוץ, כיוון שהיא שווה במקרה הזה גם לחולון וגם לירושלים. רוט, ששיחק בירושלים בעונה שעברה, הגיע עם מלוא המוטיבציה ושרף את המגרש כמו שהוא אוהב ורגיל.

גם כשחולון כבר החטיאה כדור, ניר כהן היה ראשון לריבאונד בזכות עירנות מוגברת. ירושלים לא שומרת, לא עירנית, משחקת רק כאשר החבל על הצוואר, כמו שאמר קטש, שחלקו בעניין הוא לדרוש מהשחקנים לשחק כאילו החבל על הצוואר גם כשהוא לא שם.

סולומון מול בן דוד מחולון. מי שחי על שלשות יכול גם למות בגללן (גיא בן זיו)

ובכל זאת, לא הייתי מפיל הכל על קטש. הוא בנה קבוצה טובה שהיה לה בסיס יותר מאשר סביר. הפציעות של שחקני מפתח והתגובות המאוחרות של ההנהלה (ושלו) לגבי חילופי השחקנים גרמו לירושלים להיראות רע. יש בירושלים נטייה קבועה, לפחות ברמת הקהל או ברמה המחשבתית, להיפטר מהמאמן ברגע שאיכזב ולחשוב על האיש הבא. כשגודס אימן רצו את קטש, כשקטש מאמן רוצים את דני פרנקו וכך היה גם בעבר. זו לא הדרך.

לכל קבוצה יש את הרגע הרע שלה. לירושלים היו כמה כאלה העונה, אבל ההפסד הביתי לחולון והפיגור בסביבות 20 הפרש בשלב כל כך מוקדם במשחק, הוא מסוג הרגעים המכוננים שמשנים קבוצה. בין אם זה יבוא בצורת חיזוק מיידי, או בשיפור גישה קיצוני אצל השחקנים, נראה שהרגע המשמעותי ביותר בעונה הזו הזה פקד את ירושלים אתמול במלחה. צפו לטוב יותר בהמשך, ולו רק כי נמוך מזה קשה מאוד לרדת.