כמו כל חובב ספורט, גם אני תמיד מחפש שיאים שיכנסו להיסטוריה. לרפאל נדאל היתה הזדמנות, שכנראה לא תחזור, לזכות בגראנד סלאם הרביעי שלו ברציפות , ולהשלים הישג ספורטיבי שלא נעשה מאז 1969 ע"י רוד לייבר האגדי.
אז נכון שזה לא היה "גראנד סלאם" רשמי, שבו זוכים בכל הסלאמים בשנה קלנדרית
ונכון שנדאל לאורך כל הטורניר, המעיט מחשיבות העניין וטען שה"רפא סלאם" הוא
בעיקר התעסקות של התקשורת, אבל את האכזבה הקשה שלו, ראו על פניו לכל אורך המשחק, וביחוד כשעמד מול נקודת המשחק שחיסלה סופית את החלום.
באופן "טרגי" למדי, נדאל עבר חוויה דומה בדיוק ברבע הגמר בשנה שעברה, כשנאלץ לפרוש מול אנדי מארי. הפרישה ההיא, הראשונה בקריירה שלו, הותירה אצלו צלקת, ונדאל, למרות שידע שהפסיד, נשאר על המגרש כמו ספורטאי ענק ונלחם עד הסיום. "ג'נטלמ " קרא לו חברו הטוב, פרר בסיום.
 |
| החיוך של נדאל גדול יותר. לא השנה (רויטרס) |
|
| |
אגב, אי אפשר היה גם שלא להיזכר בפרישה האומללה של ז'וסטין הנין בגמר הטורניר במלבורן ב-2006 כשראתה שאין לה סיכוי לנצח את אמילי מורסמו. הרבה מהמוניטין של הבלגית נמחק לנצח באותם רגעים, כספורטאית שלא ידעה לכבד את יריבתה ולתת לה הרגשה של ניצחון אמיתי.נכון שגם אם נדאל היה מנצח את פרר היום כשהוא בריא, הוא היה עדין צריך להשיג
שני נצחונות גדולים מול אנדי מארי בחצי הגמר, ופדרר או ג'וקוביץ' בגמר, ויכול להיות שלא היה עומד במשימה, אבל, עדין היה חלום ה"רפא סלאם" נשאר פתוח, ועכשיו ההיסטוריה תצטרך לחכות להזדמנות הבאה.
לזכות דוד פרר, בן ארצו וחברו הטוב של נדאל ,יש לזקוף את העובדה, שבניגוד לשחקנים אחרים שמאבדים עשתונות מול שחקן פצוע וביחוד חבר קרוב, ידע לקחת את הצ'אנס שלו, היה אגרסיבי, שלח כדורים לפינות, עלה לרשת ולמרות שראו על פניו את הצער על ה"חלום" של חברו שנגוז, היה מרוכז עד לסיום.
 |
| לפדרר יש הזדמנות , כמו שאני אוהב, לזכות באוסטרליה חמש פעמים (רויטרס) |
|
| |
כעת, כשנדאל בחוץ, נפתחת הדרך לרוג'ר פדרר, אחרי שלושה כשלונות רצופים בפאריס, לונדון וניו יורק לזכות בפעם והשנייה ברציפות במלבורן ובכל זאת לרשום שיא (כבר אמרתי שאני חובב כאלה) ולהיות השחקן הראשון בהיסטוריה שזוכה באוסטרליה, חמש פעמים. הכתוב הינו טור דעה