על כישלון הזרים, טעויות חוזרות וניצוץ אופטימיות

המוזיקה: מרגשת, הארגון: כיף אמיתי, המשחק: קצב בלתי נגמר והחוויה תישאר כנראה עד למפגש נגד שאלקה בעוד שלושה שבועות.

ההתמודדות מול ליון תיזכר כמשחק הבית הראשון בהיסטוריה של הפועל ת"א בליגת האלופות, אבל במקביל תיזכר גם כמשחק ששם לאדומים מראה גדולה ובוהקת מול הפנים ולא בטוח שהם אהבו מה שהם ראו.

החגיגות על השער ההיסטורי של הפועל מוגזמות. אמנם נשבר מחסום פסיכולוגי לא נעים של שבעה משחקים בהם קבוצה ישראלית לא כבשה במפעל היוקרתי, אבל בפועל השער של וינסנט אניימה לא תרם כלום לאדומים. ליון הוכיחה עד כמה הפערים גדולים, עד כמה גדולות הבעיות בסגל של אלי גוטמן ועד כמה יהיה קשה לקחת נקודות בבית הזה. בית קל? לא קל ולא נעליים.

על פניו, הפועל הציגה משחק ראוי ולא רע בכלל. מספר הבעיטות לשער שלה ושל ליון היה דומה. החזקת הכדור של ליון היתה טובה רק במעט ובכלל, שורות הסטטיסטיקה של שתי הקבוצות היו דומות, אך בסופו של דבר הפער היה גדול ובלתי ניתן לגישור. כל הטעויות שהפועל עשתה, ושעברו בצורה חלקה בעונה שעברה בליגה, גררו עונש מיידי ע"י הצרפתים. לראייה - החור במרכז ההגנה בפנדל והבישול של דדי בן דיין לפצצה של מישל באסטוס. מעניין איך אומרים בצרפתית: "נותנים לך, תיקח".

בעיית רוקי וסימפטום פרנסמן
להפועל יש שתי בעיות עיקריות שאלי גוטמן נכשל בלפתור אותן במשך שנה. כבר בעונה שעברה היה ברור שלהפועל אין קשר אחורי דומיננטי ליד אביחי ידין. זוראב מנטששווילי פינה את מקומו לרומאן רוקי, שנראה כמו צל של שחקן בינוני. אי אפשר להצליח בליגת האלופות בלי קישור אחורי חזק וקשוח: תשאלו את ריימונדאס ז'וטאוטאס שעם מכבי חיפה סיים במקום השלישי בבית קשה. רוקי הוא כישלון חרוץ ודווקא בסל של הצרפתי שמו את כל הביצים.

בעיה שניה היא כמובן בעיית הבלם שליד דאגלס דה סילבה. וואליד באדיר נתן המון לקבוצה אבל הוא בסוף של הסוף של הקריירה שלו וביציע כבר סיננו: "הוא פרש, רק לא הודיע לנו".

דה סילבה ורוקי. נראה כמו צל של שחקן בינוני (שי לוי)

ביבאן פרנסמן הוכיח במעט זמן שהוא קיבל, חוסר ביטחון, איבודי כדור מגוחכים ויותר מהכל: בור גדול במרכז ההגנה של הפועל. אלו שני זרים שאמורים לשדרג את הקבוצה שחלמה על מקום שני בבית. בלי זרים טובים אי אפשר להצליח במפעל הזה. מה שטוב לליגה ממש לא מספיק לאירופה. האמת, גם לא טוב לליגה. שי אבוטבול יכול לסגור פינה אחת, בעיית הבלם תימשך עד ינואר לפחות.

לא ברור איך קבוצה כמו הפועל מרשה לעצמה להגיע למפעל היוקרתי באירופה עם שני זרים בינוניים. אם גילי ורמוט ואיתי שכטר היו ממזרח אירופה, היינו מהללים: "איזה זרים יש להפועל".

פרנסמן מול קרדוסו. חור גדול במרכז ההגנה (רויטרס)

ורמוט ושכטר מחפשים עזרה
הפועל שייכת לגילי ורמוט ואיתי שכטר כבר עונה שניה ברציפות. שני השחקנים הללו הוכיחו שוב עד כמה הם גדולים על הליגה הישראלית (בעיקר ורמוט) כשהם הצליחו להתמודד עם הכוח והעוצמה של הצרפתים. גם בן סהר גילה סימני התאוששות עם משחק סביר אבל כל השאר הלכו לאיבוד בתוך יער הכישרון של ליון.

יש משהו שקורה לשניים האלה באירופה שהפועל חייבת למצוא לו פיתרון. בלי עזרה מערן זהבי, בן סהר, טוטו תמוז או כל שחקן בחלק הקדמי של הפועל, הם יסיימו משחקים במחצית בלי כוח וכושר להמשיך. זהבי בירידה וסלים טועמה בינתיים לא נכלל ברוטציה האדומה. הצוות המקצועי חייב למצוא פתרון או להסתפק בשניים הללו עד למחצית ואז לראות אותם משחקים על אדי הדלק האחרונים.

ורמוט ושכטר. הצליחו להתמודד עם הכוח והעוצמה של הצרפתים (יניב גונן)

יותר מהכל: הפועל לא לומדת מטעויות, דבר שעלול להמשיך לעלות לה ביוקר. שער מקרן נגד בנפיקה, שער מקרן נגד ליון, חורים באגף שמאל של ההגנה שכמעט סידרו שער שלישי מוקדם בדומה לשער של קארדוסו במשחק הראשון, ושוב: הכל חוזר חלילה. פעם אחת זו טעות, פעם שניה זו טיפשות. ליון הוכיחה שבצ'מפיונס מענישים ובמזומן.

אסור לתייק שער היסטורי בליגת האלופות
החגיגה המוגזמת של כיבוש השער של הפועל הראתה שהלכנו אחורה. נכון שהיה לחץ לכבוש, אבל רק אניימה ביטא את זה בצורה הטובה ביותר כשאמר שהוא ממש לא חוגג. 180 דקות בצ'מפיונס ליג הוכיחו שהפועל עדיין לא ברמה של התמודדות בליגה של הגדולות וההסתפקות בשער נגד ליון רק מורידה מהכבוד של הקבוצה שפעם הגיעה לרבע גמר גביע אופ"א.

שחקני הפועל רצים לאניימה אחרי השער. חגיגה מוגזמת (שי לוי)

נכון שקבוצות גדולות מהפועל נכשלות עד כה השנה במפעל (פנאתייניקוס המנוסה ובראגה המצויינת) אבל הפועל חייבת לעשות שינוי בתפיסה, שינוי שהורגש בדקות מסוימות במשחק ובדקות הפתיחה נגד בנפיקה. קבוצות ישראליות פחות טובות מהאדומים השיגו נקודות בצ'מפיונס, לכן אין סיבה להתבטל ולהסתפק במועט. הבית קשה, אבל אפשרי לסיים עם טעם מתוק.

החלק האופטימי יכול לבוא מהמחצית השניה הטובה. לכמה דקות ראינו את הפועל הלוחצת, היוזמת, המסוכנת, אותה הפועל מהעונה שעברה. אם הצוות המקצועי יוכל למנף את המחצית השניה להמשך טוב בליגה, הפועל תחזור לעצמה.

את הטעויות כבר אי אפשר לתקן, אבל אפשר למזער כי בליגה אפשר להסתדר גם עם נקודות תורפה. הפועל לא תעלה לשמינית הגמר וספק אם תוכל לסיים שלישית, אבל הגיע הזמן שגם בקבוצתו של אלי גוטמן יפתחו את דפי ההיסטוריה ויבינו מה המועדון הזה עשה באירופה. שער מול ליון זה לא משהו שצריך או רצוי לתייק. ניצחון על שאלקה או בנפיקה, בהחלט כן.