משחק המוות - היום בו הספורט ניצח את הנאצים

הספורט מאז ומעולם היה מושפע בצורה זו או אחרת ממצבים פוליטיים או סיטואציות מדיניות אשר נתנו בו פעם אחר פעם את אותותיהם.

ברצלונה הגדולה לא היתה אותה ברצלונה אם לא היתה מייצגת את חבל קטלוניה מול הבירה מדריד השנואה, דנמרק לא היתה זוכה ביורו 92 אלא אם כן החליפה את יוגוסלביה דאז שלא לקחה חלק במשחקים בגלל המצב בבלקן ויריבים איראנים לא היו פורשים מול ספורטאים ישראלים מבלי קשר למצב המדיני בו שרויות שתי המדינות.

כל אלו יכולים לזכות להסבר זה או אחר ממדינאים, היסטוריונים או חובבי ספורט למיניהם לטוב ולרע, אך לא כך הדבר כשהמצב המדיני/מערכתי משפיע על הספורט עד לכדי רצח. אף אחד לא יוכל לתת נימוק שפוי ורציונאלי לרצח הספורטאים הנורא שאירע באוקראינה, רצח שקדם לו משחק אשר זכה לכינוי המצמרר - "משחק המוות".

סיפור המשחק הטראגי ההוא, מעבר למקורותיו ההיסטוריים הידועים בכל העולם, הושמע באוזניי מאת אחד מעובדי ONE, יבגני גולדשטיין, אשר סבתו של אביו, רבקה פרומנסקייה, היתה באותו משחק ושרדה את אותה מלחמה ארורה כדי לספר על כך לילדיה ולנכדיה. אותו סיפור זכה למספר גרסאות ואף נוספו לו אגדות, אך גרסה זו שמובאת בפניכם אמורה להיות הקרובה ביותר למציאות אשר אירעה בפועל.

היום היה ה-22 ביוני 1941. מיליוני חיילים גרמנים פלשו לשטחה של ברית המועצות במבצע ברברוסה, בו נכבשה בסופו של דבר גם אוקראינה. רבקה גויסה עוד טרם המתקפה האמורה לצבא האדום, לשם גם גויס בעלה, אך הוא הוצב מחוץ למדינה וילדיה פונו מקייב עוד טרם המתקפה.

כרזת המשחק

מיד לאחר שהגרמנים כבשו את קייב מצאה עצמה רבקה חסרת אונים לנוכח העובדה שהיתה יהודיה ולא היתה יכולה לצאת מהעיר. חברתה הטובה הצילה את חייה כאשר טענה בפני הגרמנים שהיא אחותה והסתירה אותה בביתה, אך עתידה של רבקה ועתידם של תושבי קייב נראו שחורים מכפי שאפשר לתאר.

כמו במקרים רבים המוכרים לאנושות מההווה והעבר, דווקא מכיוון הספורט נראה ניצוץ של פטריוטיות אדירה אצל הסובייטים. היתה זו קבוצה שהוקמה משמונה שחקני עבר של דינמו קייב ושלושה נוספים של לוקומוטיב קייב אשר נקראה פ.צ. סטארט, שניצחה במהלך שנת 1942 את כל המשחקים בהם השתתפה. קבוצה זו היתה מעין קבוצת המשך לדינמו קייב הגדולה אשר פעילותה נקטעה עם פלישת הנאצים לברית המועצות.

המשטר הנאצי לא היה יכול להתעלם מקיום הקבוצה החדשה אשר נתנה מעט אור לתושביה של קייב הכבושה והמציאות המרה אכן לא איחרה לבוא. בעקבות תבוסתה של קבוצת חיל האוויר הגרמני "פלאקלף" לסטארט בתוצאה 5:1 ב-6 באוגוסט 1942, ביקשו הגרמנים משחק חוזר ונענו בחיוב. המשחק נקבע ל-9 באוגוסט באותה שנה, כאשר מעבר לעובדה שהיה מדובר במשחק חוזר ללא סיבה מוצדקת, קצין אס.אס. אף מונה כשופט המשחק.

קצין האס. אס. ששפט במשחק רמז: תשכחו מניצחון
המשטר הנאצי היה מעוניין שהאצטדיון יהיה מלא במשחק בו הגרמנים היו אמורים לנצח בדרך זו או אחרת והכריחו את תושבי קייב להגיע לאצטדיון. רבקה וחברתה גרו בסמוך לאצטדיון ומצאו עצמן, מבלי שכלל אהדו את סטארט, מהוות חלק מהיציעים הגדושים במשחק שייזכר לעד כאחד מהאירועים הספורטיביים הטרגיים ביותר שידעה האנושות. עוד לפני המשחק, סירבו שחקני סטארט להצדיע ליריביהם הגרמנים במועל יד לפי בקשת קצין האס.אס. ששפט את המשחק, ואף רמז להם "בין השורות" שעליהם לשכוח מניצחון במשחק מול הגרמנים.

הקהל נדרש להצטרף לקריאות "הייל היטלר" (GettyImages)

רבקה, חברתה ושאר באי האצטדיון נתבקשו במקביל להצטרף לקריאות "הייל היטלר", אך בדומה ללאומנות שאפיינה את שחקני קבוצתם העדיפו למלא את גרונם בקריאות פטריוטיות לטובת המשטר הסובייטי. המשחק עצמו לא ניחן במאפיינים ספורטיביים והוגנים בכל הקשור לקבוצה הגרמנית.

קצין האס.אס. ששימש כשופט התעלם מהמשחק הברוטאלי של שחקני פלאקלף, שאף הגיע לידי בעיטה בראשו של שוער סטארט, מיקולה טרוסביץ'. בשעה שהאחרון עוד קיבל טיפול מחוץ למגרש כבשה פלאקלף ועלתה ליתרון 0:1, אך עד לסיום המחצית הראשונה כבשה סטארט שלושה שערים וביצעה מהפך מרשים לנגד עיניה של רבקה ושאר אוהדי הקבוצה שפשוט יצאו מגדרם.

במחצית: "תפסידו אם אתם יודעים מה טוב לכם"
במהלך הפסקת המחצית שחקני סטארט נתקלו בשני "אורחים" שהבהירו להם היטב את הסיטואציה אליה נקלעו. האחד היה סובייטי בשם שווסטוב, ששיתף פעולה עם הגרמנים וייעץ לשחקני סטארט להפסיד את המשחק אם הם "יודעים מה טוב להם". לאחר מכן, נכנס לחדר ההלבשה גם קצין אס.אס. שהיה הרבה יותר נחרץ והסביר להם היטב את התוצאות ההרסניות של ניצחון קבוצתם במשחק.

עד לסיום המשחק כבשה כל אחת מהקבוצות שני שערים והמשחק הסתיים בניצחון מרשים של 3:5 לטובת סטארט, שרצף ניצחונותיה לא נשבר למרות איומי הגרמנים. מה שהוסיף להשפלת הנאצים באותו משחק היה מעשהו של המגן קלימנקו, אשר בדקות הסיום עבר את כל ההגנה ובעט את הכדור למרכז המגרש במקום לשער, מעשה שאולי עלה לו במותו מספר ימים לאחר מכן.

שחקני סטארט ירדו מהמגרש כגיבורים אך רבקה הבחינה בכך שהם לא מראים שום סימן של חגיגות ניצחון, זאת לנוכח התנהגות החיילים הגרמנים במגרש. כמה רגעים לאחר שריקת הסיום הגרמנים שיסו את כלביהם בחלק מהקהל המקומי, בין השאר בגלל הקנטות לעברם של מכובדים גרמנים שישבו במגרש, דבר שרק הוסיף להשפלה מההפסד הלא הצפוי.

היטלר באצטדיון האולימפי. ההפסד השפיל את הנאצים (GettyImages)

ניצחו במשחק, אך הפסידו את חייהם
למרות האירועים בסיום המשחק, קיבלו רבקה ותושבי קייב משב של תקווה מהניצחון ההירואי כאשר במקביל הקצינים הגרמנים המתהלכים ברחובות לא היו יכולים לסבול את המבט הגאה של המקומיים אל מול עיניהם. אם זה לא הספיק כדי להוריד את המוראל של הגרמנים לשפל בלתי נסבל מבחינתם, מספר ימים לאחר הניצחון ההירואי הביסה סטארט 0:8 את קבוצת רוך, שהיתה בבעלותו של מנהל הליגה, גיאורגי שווסטוב (היה ידוע בברית המועצות כאחד ששיתף פעולה עם הגרמנים) וה"תוצאות" לא איחרו לבוא.

בתום אותו משחק ובהמשך ישיר למשחק הקודם, רבקה ושאר תושבי קייב כבר לא ראו יותר את שחקני קבוצתם האהובה. מספר שחקנים הובאו למעצר ועונו בידי הגסטאפו תחת האשמה של חברות במשטרה החשאית הסובייטית. מיקולה קורוקטיך לא שרד את העינויים והיה הראשון למצוא את מותו. חלק מהשחקנים העצורים נשלחו לבאבי יאר, מקום ארור בו מצאו את מותם למעלה מ-48 אלף יהודים. שחקני הקבוצה, איוון קוזמנקו, אלכסיי קלימנקו והשוער, מיקולה טרוסביץ', מצאו שם גם הם את מותם.

מותם הטראגי של שחקני קבוצת סטארט סיים למעשה את דרכה של הקבוצה, אך סיפורה ההירואי נותר חקוק בליבה של רבקה לעד. עם תום המלחמה, הפכה רבקה לאוהדת נלהבת של דינמו קייב (לכאורה קבוצת ההמשך של סטארט) ואף שמרה את כרטיס המשחק ההוא אותו לא שכחה כל חייה. כשהגיעה לגיל מבוגר יותר סיפרה כאמור רבקה את הסיפור למשפחתה, שאף ראו אותה מזילה דמעה בכל פעם שצפתה במשחק של דינמו קייב בטלוויזיה.

כמובן שגם בברית המועצות לא שכחו את אותה קבוצה ששמה לה את ערכי הלאום והספורט מעל לכול. המדינה העניקה את אות הגבורה לשחקני סטארט ששרדו את מחנות הריכוז ודינמו קייב עצמה העניקה מנוי לכל החיים למחזיקי הכרטיס מאותו משחק. שמו של האצטדיון המשחק שהיה אז זניט, שונה בשנת 1981 ל"אצטדיון סטארט".

דינמו קייב. זכתה לאוהדים רבים (GettyImages)

עם השנים נתברר כי מגרמניה לא עלו מסקנות דומות מאותו משחק טראגי, מסקנות אשר העניקו לו בברית המועצות דאז את הכינוי "משחק המוות" (בשל העובדה כי השחקנים נרצחו עקב ניצחונם הכפול על הקבוצה הגרמנית). ב-1974 פרקליטות המבורג פתחה את התיק בנוגע לאותו משחק והוקמה ועדה שתבדוק האם השחקנים הסובייטים אכן נרצחו בגלל אותו משחק בו ניצחו 3:5 את הגרמנים. רק 30 שנה מאוחר יותר נקבע כי אין כל ראיות לכך ושניצחונם לא היווה בהכרח את הסיבה להירצחם.

מבלי קשר למסקנותיהם התמוהות של הגרמנים, "משחק המוות" יהיה לעד סיפורם של אלו אשר נשארו נאמנים למדינתם, וחשוב מכך, לעצמם ולערכיהם הספורטיביים. רבקה זכתה לראותם בחייה עושים היסטוריה על המגרש, שאף הביאה למותם, ולנו עומדת החובה לזכור את הסיפור אותו סיפרה כל עוד נשמתנו בנו.