מבולגן ירושלמי

הפועל ירושלים קבוצה מוכשרת. היא גם קבוצה שמסוגלת להלהיב, אבל כנראה שהגנה טובה לא ישחקו במלחה העונה. ניסינו, חיכינו, נתנו צ'אנס, אבל זה פשוט לא מגיע.

במידה מסוימת, אפשר לומר שבהשוואה למכבי ת"א, כבר הרבה שנים שלא היו הבדלים כה בולטים בגישה ובסגנון המשחק. בעוד בתל אביב נשענים על הגנה מתוחכמת, שמחליפה בין אזורית לאישית ברגעים הנכונים, האדומים מהבירה רוכבים על גלי המומנטום במלחה עם המון שלשות, אבל מעט תכנון ועוד פחות הגנה. 70 נקודות הן אמנם לא כמות גדולה, אבל זה רק בגלל קצב המשחק האיטי, שהיטיב עם הספרדים.

מדובר בתמרור אזהרה לא קטן בקריירה של גיא גודס כמאמן ראשי ומדובר בסוג של הפתעה. הרי כשגודס שימש כעוזר אצל נבן ספאחיה ועודד קטש במכבי ת"א, טענו שהוא אחראי על ההגנה. מצד שני, כשנזכרים באיזו הגנה זו היתה, מבינים הרבה יותר טוב את המצב של הפועל ירושלים העונה.

נעימי. עם כל הכבוד, זה לא רכז (דרור עינב)

בדומה למכבי, התכנון ההתקפי לא ממש בולט, ומבוסס קודם כל על בידודים. בין אם זה דרך יובל נעימי, טרה סימונס או פו ג'טר, זה קודם כל מאולתר. בעיניי, הבעיה מתחילה קודם כל בכך שגודס מעדיף לשים את הכדור בידיו של נעימי.

כבר כמה שנים שאני צופה בכישרון הגדול והצעיר, אבל כמעט לאורך כל התקופה הזו תוהה מדוע מתייחסים אליו כרכז. נעימי הוא סקורר אדיר וקלע מחונן, אבל מנהל משחק? ממש לא. לכן צריך קודם כל ללכת ליוגב אוחיון.

אוחיון אמנם חלש בקליעה מבחוץ, אבל יכול לסדר את המשחק יותר טוב מכל אחד אחר בקאדר של גודס. גם בדקות מסוימות ברבע השלישי, בהן ירושלים שיחקה הגנה סבירה, מישהו הרגיש צורך לקלקל ולהישען על החברים שלו במקום להיות אגרסיבי.

תומפסון. נקודת האור היחידה בקבוצה (דרור עינב)

אם יש נקודת אור, זה דיז'ון תומפסון. הפורוורד האתלטי פשוט עושה הכל, ועושה את זה טוב. אבל איכשהו, כשהוא בשיא המומנטום, גודס מעדיף להוציא אותו, או ללכת על אופציות אחרות בהתקפה.

שוב ראינו שירושלים בעיקר משחקת באנרגיות, הרבה פחות בכדורסל. הפצצות חסרות קשר לשטף ההתקפי, שלפחות נכנסו באחוזים סבירים, אבל סביר להניח שמחוץ למלחה זה היה נגמר הרבה יותר כואב עבור האדומים.

אם זה מנחם במשהו, לפחות ההפרש של ולנסיה לא גמר את הסיפור במקרה של שיוויון משולש עם קאזאן. אבל כשהמקום הראשון היה בהישג יד, האכזבה צורבת הרבה יותר מכל נחמה.

הכתוב הינו טור דעה.