מה מפריע ליותם הלפרין להירשם כגדול באמת?

אני כבר המון שנים במקצוע, אבל לא זוכר ויכוח מר כל כך ניטש סביב כדורסלן ישראלי. יותם הלפרין, בחור שקט ורגוע בדרך כלל, מעורר סביבו אמוציות חסרות תקדים בין אוהדי הכדורסל. כמעט מלחמות אזרחים.

בדרך כלל הוא מככב בעיקר על הסקאלה שמצד אחד שלה המאוכזבים ממנו, ומצד שני שלה המיואשים ממנו.

קולם של תומכיו הולך ונעשה רפה עם הזמן, והם נעשים פחות ופחות פופולאריים. וזה עוד מבלי לדבר בכלל על העזיבה המפתיעה שלו את מכבי ת"א על אף שהיה חתום על חוזה, והמעבר לאולימפיאקוס בעקבותיה. הדיבור הוא אך ורק על מה שקורה במגרש.

מאיפה להתחיל?

שקט ורגוע הוא יותם, וגם הססן משהו ולא מספיק חד ואינטנסיבי. אלה הן רק חלק מהסיבות שמביאות את האוהדים המיליטנטיים להתחרפן ממנו. לרוע מזלו, הוא סוחב על הגב את תווית היורש של עודד קטש שהודבקה לו כבר לפני כעשור, כשעוד שיחק בקבוצת הנערים של מכבי ת"א ונחשב לטאלנט גדול.

מעטים זוכרים כיום, שמכבי ת"א לא הגיעה לאף פיינל פור אירופי עם קטש, ונכשלה פעמיים בגמר גביע המדינה להפועל ירושלים. אבל עודד היה וירטואוז, הוא היה המרענן הרשמי, הוא לקח על עצמו אחריות, הוא היה סיפור סינדרלה, מטאור, כחוש וצנום, קרוב מאוד-מאוד להשתלבות ב-NBA, דוד הקטן שלנו מול הגולייתים הענקיים של אירופה.

קשה להתחרות בסיפורים מיתולוגיים כאלה. ספק אם הלפרין ממש ניסה. ואולי, בין השאר, גם על זה מופנה כלפיו כעס.

כמה זמן עוד נחכה לפריצה שלו? (יעל מרגלית)

מהצד נראה לפעמים, שהלפרין לא מצליח לתרגם את הציפיות ממנו לביצועים במגרש. התחושה היותר עמוקה היא, שהוא לא מפנים או קולט את מעמדו בכדורסל הישראלי, לא תופס שגארד כמותו אמור להוביל את נבחרת ישראל.

הוא עושה את זה לפעמים, אבל לא תמיד. הוא עושה את זה, מבלי שיבין את המשמעות המלאה: אי אפשר להיות הכוכב הגדול של הכדורסל הישראלי עם שני משחקים טובים ואחד לא, או שניים רעים ואחד בינוני. זה לא עובד.

קבוצתי מדי, שקול מדי
אי אפשר לומר על הלפרין שהוא שחקן אנוכי. אם כבר, הטענה הפוכה: שהוא קבוצתי מדי, שקול מדי, הססן, לא לוקח על עצמו מספיק. ביום רביעי האחרון, במשחק נגד בוסניה, הוא זרק תשע פעמים לשלוש ו-19 בסך הכל מהשדה.

עודד קטש. כשחקן היה טוב יותר מהלפרין (רויטרס )

פחות חשוב כרגע כמה נכנסו. העניין הוא, שאם יותם הלפרין צריך לזרוק תשע שלשות בנבחרת כדי להגיע למכסת 18 או 20 הנקודות המצופות ממנו, ואם הוא צריך "להכריח" את עצמו על המשחק פעם פעמיים שלוש ברציפות, אז זה בדיוק מה שהוא צריך לעשות. והוא לא עושה את זה.

למה? בטח לא כי מישהו מונע את זה ממנו. זה הוא, בעיקר, שמונע את זה מעצמו.

הלפרין אף פעם לא חי אך ורק על זריקה מבחוץ. האחוזים שלו לשלוש בקמפיין הזה מכאיבים לנבחרת (22.7% בלבד), וגורמים לו לחשוב פעמיים. לכן, היה כל כך מרענן ושונה לראות אותו נגד בוסניה. הוא לקח יוזמה כבר מהכדור הראשון, לא נכנע לעצמו ולחוסר הביטחון והמשיך לזרוק, ולשלב חדירות לסל ואסיסטים. ככה הלפרין צריך לשחק, כמו נגד בוסניה, ודאי כשהוא במדי נבחרת ישראל שבה אין לנו שחקנים טובים ממנו.

מי מפריע לו להצליח? הוא בעצמו (עמית מצפה)

אף אחד לא ימנע ממנו את זה, כי זה מה שמצפים ממנו לעשות. ביום שהלפרין ישתחרר ויבין שכדורסל הוא לא אסתטיקה, הרמה שלו תתייצב. אין משחק בלי החטאות, אין משחק בלי איבודי כדור, אין משחק לרוחב ולא לעומק, ויש משחקים שגם מפסידים בהם. אבל אם להפסיד, אז רק אחרי שנתת בדיוק בדיוק מה שצריך ולא בערך.

הוא עוד ימצא את עצמו?
אני לא קונה את הטענות שאומרות, שהלפרין קורס תחת לחץ או נעלם ברגעי הכרעה. על כל דוגמה שלילית ישנה אחת חיובית (אני עוד זוכר את 26 הנקודות שלו ב-10 מ-11 מהשדה במשחק העלייה לאליפות אירופה נגד מקדוניה), וזה מצביע על הטענה המרכזית והאמיתית נגדו, בעיניי: לא שהוא לא שחקן, זה לא העניין.

לא מצליח לייצר יציבות. הלפרין

הוא פשוט לא מצליח ליצור יציבות, מציג אי-מיצוי מלא של הפוטנציאל ולא מצליח להביא את עצמו לסגנון יותר פרונטאלי וכדורסל יותר מוחצן. אולי בהמשך הקריירה זה יבוא ביתר שאת, באופן ברור ומודגש. אמרו את אותם דברים, פחות או יותר, על טל בורשטיין. הוא לא השתנה ולמדו לקבל אותו כפי שהוא. אבל שיקום מישהו ויגיד לי, שטל בורשטיין הוא לא שחקן כדורסל, כמו שאומרים על יותם. טל, עם הסגנון שלו, נכנס לנישה פנויה. מהלפרין רצו קטשיות סוחפת וריקוד על המגרש. זה ההבדל.

ובינתיים, די ברור שכבר מאוחר לעשות את ההסבה, אבל בעיניי יותם יכול היה להיות רכז נהדר. לא שוטינג גארד ולא קומבו גארד. רכז רכז. נטו. זה מאוחר מדי, כאמור, אבל לראות אותו לפעמים מנהל משחק, שולט בכדור, שומר על הכדור, לוקח החלטה נכונה, מפעיל את הפיקנ'רול, מוצא שחקן גבוה, חודר לסל מימין ומשמאל, לוקח את הזריקה החופשית אם יש לו – כל זה גורם לי לחשוב שאיבדנו רכז מעולה.

הרווחנו, עם זאת, קומבו גארד מוכשר להפליא, אבל כזה שהלחץ עליו לספק נקודות מהעמדה מספר 2 פוגע בו ובקבוצות שלו לא פעם.

אתם מצפים לשורה תחתונה נחרצת, נסערת, קורעת לגזרים, אני מניח, אבל אין שורה תחתונה כזו. יותם הלפרין הוא שחקן כדורסל מצוין, יש לו תכונות שכל כדורסלן ישראלי היה רוצה שיהיו לו. הוא לא מתמודד בהצלחה עם הציפיות ממנו, הוא לא מראה תכונות משחק של סקורר עקבי כמו דורון ג'מצ'י, ולא מספיק נועז כמו שהיה עודד קטש.

הוא שחקן שמחפש דרכים להתייצב על רמה גבוהה לאורך זמן, ומתמודד עם הבעיה הלא פשוטה הזו. בין לבין, הוא נותן משחקים חלשים ואנמיים לצד הופעות מבריקות ומרנינות. הוא ימצא את דרכו, אבל בסיום המסלול שלו לא יעמוד שלט ועליו כתוב ג'מצ'י או קטש; יהיה כתוב יותם הלפרין.

בסוף הוא ימצא את עצמו, השאלה מתי? (ניר בוקסנבאום)

כן, מתישהו, וכנראה רחוק מעינינו, הלפרין ימצא את עצמו, יתיישר ויוכל להמשיך ולשחק. עם קצת מזל הוא אפילו יוכל ליהנות שוב מכדורסל, עניין שהוא לא אוטומטי או מובן מאליו כשמדובר ביותם הלפרין של השנה האחרונה.